עזיז אנסרי הוא כל הגברים, ופמיניזם זה לכולם

במאבק נגד הטרדות מיניות אנחנו נדרשות למתוח קווים וגבולות. זו הטרדה מינית, זו תקיפה, זה אונס. להבדיל בין מה שחוקי ולא חוקי, התנהגות מינית הולמת ובלתי הולמת, התנהגות כאילו-מינית שהיא בעצם אלימות, מה שעומד בכללי המוסר והאתיקה החברתיים שלנו ומה שלא. פריצתה של מי_טו התחילה במתיחת קווים ברורים יחסית. ההתנהגות של הארווי וינשטיין, לואי סיקיי, קווין ספייסי – יש לנו את הכלים המשפטיים וגם התפישתיים-חברתיים על מנת להבין למה הם צריכים להיות מעבר לגדר, מוקעים החוצה. כשעוברים על כללים שכבר סומנו במידת מה על ידי החברה שלנו ככאלה שהם מחוץ לגדר (זה קשור גם במידת מה להלימתם כללים פוריטניים מסויימים, אבל לא אכנס לזה) יש איזושהי הבנה (גם אם לא הסכמה) חברתית של למה הפרסום היה ראוי. מעבר לכך, בפרסום עצמו יש פירוק לגורמים שמאפשרים לנו להבין יותר טוב מה היה לא בסדר בהתנהגות של אותו האדם ועל כן הגינוי קל עלינו יותר. גם הגינוי של האדם כולו קל יותר ומתעכל יותר טוב (גם אם מעורר ויכוחים, מטבע הדברים). נותר לנו להתנחם בכל מה שלא נפל אל הקטגוריות הלא תקינות. נותר לנו להתנחם בנורמלי.

הרגע של עזיז אנסרי הוא רגע בו אנחנו לוקחות את אותו הגיר איתו מתחנו את הגבולות ובעצם מסמנות עיגול גדול סביב הכל. זה רגע של הכרזה: הכל לא בסדר. אנחנו רוצות לשנות את הכל. גם אותו הנורמלי בו התנחמנו – הוא עצמו לא בסדר.

זה רגע קשה לגברים ונשים כאחד. כמעט אף אחד מהגברים שאני מכירה לא ימצא את עצמו בצד הנכון של המשוואה, הפחד מהחשיפה שלהם עצמם גדלה עשרת מונים – אני רוצה להאמין שכמעט כל הגברים שאני מכירה זיהו את עצמם בסיפור של עזיז אנסרי. הגינוי שעל הפרק איננו גינוי של התנהגותן של מפלצות-אדם אלא של גברים שאני ואת אוהבות – הן של הגברים שהם אתה.

נשים, גם הן, נדרשות פה לשאלות מורכבות על בחירה, חולשה וחוזק. שאלות כמו – למה לא הלכת? הן שאלות שנשאלות מהצד השני של המתרס ולכן נתפשות כמסוכנות לנו פעמים רבות באופן מהותי. אבל גם על שאלות מסוכנות צריך לענות.

הנורמליות של המקרה של עזיז אנסרי טמונה במידה רבה בכך שגם נשים וגם גברים מקיימים אותו בדרכם שלהם, גם אם לא מתוך שוויון ביחסי הכוחות או במה שהדבר המתקרא נורמלי מחולל להם, האופן בו הוא פוגע בהם או משמר את מיקומם בתוך המבנה החברתי.

מהצד הגברי, הסיפור של אנסרי הוא סיפור של האופן בו מובנה התפישה הגברית של סקס או בכלל יחסי חיזור עם נשים. משיחות עם גברים על הנושא, הבנתי עד כמה זה מתחיל בגיל מוקדם: שאומרים לך שהגבריות שלך מותנה בכמה בנות אתה מצליח להשיג ולכן, מלכתחילה, מבנים אצלך תפישה על פיה אתה צריך לנסות כמה שיותר ובסוף – תצליח. מטבע הדברים, זו איננה גישה שמעודדת שימת לב רבה על רגשותיהן של אותן בנות, בחורות, נשים שאתה מנסה להשיג. ההשתקפות של אותה ההתנהגות נוכחת שוב בשלב קצת יותר מאוחר, כשבחדר המיטות אתה תנסה שוב ושוב ושוב – יגידו לך לא, אבל בסוף תקבל כן. זה גם קשור, כמובן, לתפישה לפיה הגבר הוא הלוקח והאישה היא שנותנת – כמו מרדף של חתול ועכבר, הגבר מנסה להשיג איזה משהו, רק שהמשהו הזה הוא אישה, ייצור אנושי כמוהו. לדפוסים אלה יש כמובן השלכות קשות גם על גברים, על האופן המצומצם בו גבריות מובנית ותחושת ההישגיות והכישלון המתלווה לסקס, זה ודאי איננו דבר חיובי. אל זאת מצטרפת תפישה על פיה ״גברים ממאדים ונשים מנוגה״ (דבר שהן נשים והן גברים נוהגים לחזור עליו), שמטשטשת ומנמנמת את הערנות האנושית הבסיסית לרגשותיו של האדם אשר נמצא מולך, לאיתותי הכאב, המצוקה או ההתנגדות שלו.

מיותר לציין, שההבנות הבסיסיות האלה לא נמצאות מעבר להישג ידם של גברים, אך כיום אני משוכנעת יותר מתמיד שהם צריכים ללמוד אותן מחדש, שמדובר בפירוק מורכב של כמו רטיות שהונחו על עיניהם. רבים מהם לא בחרו בכך באופן פעיל, אבל הבחירה שלהסיר אותן היא בחירה פעילה והיא אפשרית. בניגוד לדפוס הגברי הקודם שדיברנו עליו, דפוס גברי זה של מיסוך התודעה הוא דפוס שיש בו מן הנוחות. כמו שאומרים באנגלית – איגנורנס איז בליס – והיכולת שלא לראות ופשוט להמשיך בשלך בסיטואציה בה הנאה והריכוז שההנאה דורשת הם מה שעומד על הפרק, יכול להיות דבר כייפי למדי, לפחות לטווח הקצר שבין תחילת המהלך המיני לאורגזמה.

ועכשיו לצד הנשי. ״המחיר הנשי של העונג הגברי״ הוא מאמר מעניין שפורסם לאחרונה במגזין ״דה ויק״. במסגרתו, מנסה לענות לילי לופבורו על השאלה – למה לא קמת והלכת? התשובה שהיא מביאה עוסקת באופן בו נשים מחונכות לעמוד בכאב ואפילו לצפות לכאב. על פי מחקר אחד שמצוטט במאמר, 30 אחוז מהנשים שנשאלו דיווחו על כאב במהלך סקס וגינלי ו-72 אחוזים דיווחו על כאב במהלך סקס אנאלי. אחוזים גדולים מתוכם אמרו שלא סיפרו על הכאב לפרטנר שלהן. במסגרת מחקר אחר שנערך באוניברסיטת מישיגן, פרופ׳ שרה מקלאלנד גילתה שנשים וגברים מדרגים בצורה שונה מאוד סיפוק מיני ושסכום האפס – הצד הנמוך ביותר של הסקלה של הסיפוק – תואר בצורה שונה ביותר על ידי גברים ונשים. היא כותבת ״בעוד שנשים דמיינו את הרף הנמוך ביותר ככזה שעשוי לכלול רגשות שליליים מאוד ופוטנציאל לכאב, גברים תיארו פוטנציאל לסקס פחות מספק, אך הם לעולם לא דמיינו שייתכן שיהיו לזה תוצאות מזיקות עבורם. בשלב מאוחר יותר של המאמר היא מצטטת חוקר שמדבר על כך ש״כל מי שטיפל בנשים הסובלות מכאבים בזמן סקס יודע שנשים נוטות להמשיך במשגל, גם אם בחריקת שיניים״.

היכולת הנשית לעמוד בכאב ובחוסר נוחות ולקבל את זה כגזרת גורל הכרחית וכדבר שיש לבלוע ולהמשיך הלאה היא דבר שניתן לראות באין סוף דוגמאות: תפקוד נורמלי של נשים במחזור אחת לחודש, עמידה והליכה על עקבים שעות ארוכות, לידה. והנה, גם בסקס.

קשה שלא לחזור ברגע הזה לאיבוד הבתולין. ״זה יכאב לך״, זה הדבר שנאמר לכל בחורה צעירה לקראת הפעם הראשונה שלה. ״וירד לך דם״. וכך את מגיעה לרגע הזה ולעתים קרובות זה אכן כואב. מה שאף אחד לא מסביר לך זה מתי אותו כאב אמור להתחלף לעונג ואיך. אל הרגע הזה הגעתי חמושה במינימום ניסיון או מחשבה על תענוג נשי. אם הייתה כזאת, היא עוררה גיחוך ומבוכה. אני הייתי מבולבלת מזה זמן רב – חיכיתי שחוסר הנוחות יתחלף באיזה עונג באופן פתאומי וכשזה לא הגיע, פשוט הנחתי במשך זמן רב שאני עושה משהו לא בסדר – הרי מי שאיתי נהנה. בתוך כל זה, כמובן, אימצתי לעצמי איזו הצגה קטנה ולא מזיקה של הנאה ולא שאלתי שאלות. הרי לא רציתי לגרום לצער למי שהיה איתי וגם אני ידעתי שזה יגרום לו לחוות את זה ככישלון עצמי. ולא רציתי את זה.

אנחנו מתוכנתות מגיל צעיר לסבול בשביל היופי או לסבול עבור הנאתם של אחרים – לוותר על הנוחות שלנו למען ההנאה של האחר תוך התנחמות בהנאה הנגרמת לנו מלראות את הנאתו של האחר. ההשתקפות הזאת של נשים בעיני האחר כמחולל מרכזי של ההוויה שלנו היא כלי משמר רב כוח. ההנאה שבלהיות הגורם לעונג, ההנאה שבלהיות מושא תשוקה. דברים אלה מסייעים גם לנו לטשטש את הרצון שלנו, לאלחש את תחושות האי נעימות ולבלבל את עצמנו עד שההבדל בין ההנאה הפרטית שלנו להנאתו של הזולת כבר לא ברורה לנו. יש בכל הדברים האלה הנאה, ללא צל של ספק, אך מבלי היכולת גם לעמוד על הרצונות והתשוקות שלנו, אנו חושפות את עצמנו לרוח הנושבת והבלתי פוסקת של רצונותיהם של האחרים. זו נקודה שחשוב לעמוד עליה בפני הדיון הטוען כי מי_טו היא תנועה אשר שוללת סוכנות מנשים. ההפך הוא הנכון. אל צד הכרה ביחסי הכוחות המוטים לטובת הגברים ומאפשרים להם לחולל לגופינו דברים שאנחנו לא מעוניינות בהם, יש צורך גם לעמוד על חידוד הרצון הנשי – ורוב הפעילות הפמיניסטיות שאני מכירה לא מתביישות להגיד את זה.

על השאלה ״למה לא קמת והלכת?״ אפשר לענות תשובות רבות. במאמר המצוין מ״דה ויק״ הכותבת מסכמת בפסקה אחת את טענתה כך: ״תופעת לוואי אחת של לימוד אחד המגדרים לעשות מיקור-חוץ להנאה שלו לצד שלישי (ולעמוד בהרבה חוסר נוחות בדרך) זה שיכולת הניתוח שלה של חוסר נוחות – ממנה לימדו אותה להתעלם במשך כל כך הרבה זמן - תהפוך לגרועה מאוד״

אל זאת כמובן צריך לצרף פחד מאונס, אלימות, אכזבה וגם – רצון למצוא אהבה ומערכת יחסים. כל אלה הן סיבות לא ללכת והן סיבות שטבועות בנו עמוק. אבל ככל שאספק סיבות ואדבר גם על הצד הנשי בסיפור – זה לא יהפוך את הנורמלי לטוב. ובסופו של דבר, זה לא ישנה את העובדה שאם אישה שיוצאת מאינטרקציה מינית בדמעות, זה לא יכול להיות בסדר. שאם כאב לי, זה לא בסדר. ולא סתם אלה דברים שמתוארים לרוב מהפרספקטיבה הנשית, זה בגלל שאלה דברים שקורים לנשים שנמצאות בצד הפחות נוח של ההבניה המינית והחברתית שמשפיעה על כולנו. ולכן אסור להמשיך לקבל את אותה מערכת הבניות שהיא הנורמלי, אסור להמשיך לקבל כאב או כפייה כדבר שפשוט קורה, כאשר ברור לכולם שניתן למנוע אותם.

ולסיום, חזרה לעזיז אנסרי. על אף כל מה שכתבתי, אני חושבת שסקס הוא זירה ייחודית בה לגברים ולנשים רבים יש אינטרס משותף. יש משהו ייחודי בזירה הזאת, בה הנאה היא השחקן המרכזי והסבת הנאה לצד השני נחשבת הישג.

אנסרי הוא כל הגברים. הוא הנורמלי. אני שמחה שפרסמו עליו את הסיפור כי אני שמחה על הדיון שהוא פתח. עם זאת, כשמנהלים דיון על הנורמלי מתחוור לנו שגם הגברים שאנחנו אוהבות נכללים בתוך זה. המחשבה ש״הגבר היחיד שלא הטריד מינית הוא הגבר איתו התחתנתי״ כבר פחות ניתנת לאמירה כלאחר יד. זו הזדמנות בעיני. זו הזדמנות כי כדי לשנות את הנורמלי גברים צריכים לדבר, הם צריכים לפרק את מה שמבנה את ההתנהגויות שפגעו בנשים שאהבו או אולי בסתם נשים שיצאו איתן לאיזה דייט כושל אבל לא התכוונו להונות להן רע. אני לא חושבת שהם צריכים לחשוש או לפחות לא כך הייתי רוצה לראות את זה מתנהל: השמות שלהם לא עומדים להתפרסם אחד אחד, קשה לי להאמין שמישהי תדרוש לפטר אותם מעבודתם כי זו תהיה רשימה בלתי סופית. זה הרגע בו אנחנו יוצאות מהפרטיקולרי, מהמקרה הזה והזה והזה, ומדברות על מערכת רחבה שכמו אוחזת בהכל, שגם נשים וגם גברים מושפעים ממנה וכל אחד משחק בה תפקיד קצת שונה שמכאיב לנו, שבו ההנאה הגברית היא הכוח השולט בסיטואציה ואנחנו נתונות אליה – לא רק במקרה אינדיבידואלי, אלא גם בעיני החברה שמתייגת את זה כדבר שלא צריך לגעת בו כי הוא הנורמלי. את המערכת הזאת אנחנו רוצות לשבור, את המובן מאליו הזה אנחנו רוצות למוסס ולהמיס. אין דרך אחרת לעשות את זה חוץ משגם גברים יתחילו לדבר על זה. ויש להם כל כך הרבה מה להרוויח – יש גם שלשלאות שלהם שהם יכולים לשבור, כאב מושתק וגבריות כובלת.

במובן הזה פמיניזם זה באמת לכולם.